הזכרתי קודם כי עבודת הפיסול שבה עצים בתהליכי התכלות הופכים לפסלים "נצחיים" לכאורה היא מעין דיאלוג דיאלקטי בין שני מצבים מנטליים, מצב הצבוע בארעיותם הברוטאלית של העצים לבין מצב הצבוע בקביעות האשלייתית של הפסלים. אבחנה זו מתכתבת עם עבודת המחקר שלי לתואר שני בפילוסופיה (ראה למטה) על הפילוסופיה הבודהיסטית של היוגהצ'ארה.
תפיסת העולם של הבודהיזם (להלן המהאיאני) היא שהמציאות ריקה מכל מהות או אובייקטים בעלי ערך אונטולוגי, כלומר שהם מתקיימים כבעלי זהות עצמית ומתמשכת. המציאות לפי הבודהיזם היא זרם מתמשך של אירועים רגעיים שבו אירוע רגעי מוביל למשנהו ובשום נקודת זמן לא ניתן להצביע על ממשות בלתי משתנה בזרם הזה– זה מה ש-הבודהיזם מהאיאני מגדיר כריקות (emptiness) והמציאות הזו מכונה - המציאות המוחלטת.
מצד שני, האובייקטים שהשפה מצביעה עליהם כבעלי מהות וזהות (כמו אלוהים, העצמי, זמן, מרחב), אידאות, מושגים, מטאפורות, סימנים, הם כולם ללא יוצא מן הכלל השלכות של התודעה על הריקות, ואלו מתקיימים כאובייקטים רק בה (בתודעה). האובייקטים הללו נוצרים מתוך רעב להיאחז, להחזיק, להיות מזוהה עם סוג כלשהו של קיום ומשמעות קבועים. במובן זה אנו יוצרים "מפת דרכים" שמאפשרת לנתב בריקות אך היא איננה אלא מפה פנימית לתודעה. מציאות זו נקראת המציאות היחסית. המציאות היחסית איננה אשליה בפני עצמה, אנו נולדים ומתפתחים לתוכה, פועלים בתוכה ומתים בה, המציאות היחסית היא אמיתית לחלוטין במובן זה, והשימוש במפת הדרכים הוא הכרחי כדי לשרוד. אולם התפיסה המושרשת עמוק בטבע האנושי שכל זה באמת קיים מחוץ למיינד היא היא אשליה מוחלטת. מנקודת מבט פסיכולוגית הבורות שלנו לגבי הריקות כטבע האמיתי של הדברים והייחוס של ממשות אובייקטיבית לאובייקטים הפנימיים יוצרת הפרעה קשה בקיום האנושי והיא היא היא המקור לסבל האנושי. אין בגישה זו משום איון העולם, כלומר אין זו גישה ניהליסטית השוללת את עולם התופעות אלא רק טענה (רדיקלית ככל שתהיה) לגבי מקורו של עולם התופעות.
השחרור הבודהיסטי הוא מצב של ערות מוחלטת למציאות המוחלטת תוך המשך השהות והעשייה במציאות היחסית באופן מחויב, מוסרי ומסור. בעבודת המחקר ניסיתי לטעון שמצב השחרור (הנירוונה) איננו מצב קבוע, סופי, יציב, שקט, אין סופי או כל הסופרלטיבים האחרים שהתרבות המערבית מדמיינת לגבי המושג המיובא הזה, אלא מדובר בשהות יציבה ושקטה במצב דיאלקטי ער ומתמיד בין שני המרחבים המנטליים, זה של האמת היחסית וזה של הריקות. הנירוונה היא ראיה שקטה ויציבה של סתירה דיאלקטית עמוקה בין טבע הריקות ובין עולם האובייקטים כמרחב שבו מתאפשרים החיים כפי שאנחנו מכירים אותם.
בהערת אגב, לפיזיקה הקוונטית יש דעה דומה מאוד לגבי שני האופנים האלה של תפיסת המציאות (למאמר מקיף בנושא לחצו כאן).
Commentaires