כשהתחלתי לחפש כותרת לעבודות שלי התלבטתי אם לכנות את עבודתי כפיסול, האם שימור וצביעה של גזרי עצים, מעניינים ככל שיהיו, יכולים להיחשב כעבודת פיסול אומנותית? בניסיון להבין את מקורות הלבטים שלי מצאתי שאכן פסלים מצוירים נחשבו במשך מאות אחדות כצורת אומנות נחותה. זה מה שמצאתי.
היוונים והרומאים צבעו את הפסלים שלהם כדי לדמותם לדמויות אמתיות. לעתים קרובות הוסיפו להם ברק כדי לדמותם לאלים ולהרימם מחיי היום יום. אם כך הדבר, למה כל מוזיאון על פני כדור הארץ מלא בפסלי שיש לבן? לאחר נפילת רומא, פסלים עתיקים נקברו או הושארו באוויר הפתוח במשך מאות שנים עד הצבע שלהם נעלם לחלוטין. בתחילת הרנסנאס החלו לחשוף, לחקור ולהעתיק את אמנות הפיסול הקלאסי ומן הסתם היו אלה רק פסלים לבנים משיש צחור. הלבן הצחור הפך לדבר הנכון באומנות.
על אף שהיו עדויות לצביעת הפסלים בעבר, האמנים וההיסטוריונים של אמנות בחרו להתעלם מכך. נראה שהתרבות המערבית הפנימה באופן קולקטיבי שהשיש הלבן יפה יותר. אולי היה בכך משום רצון לבידול האומנות הרנסאנסית החדשה מאומנויות פגאניות ומאסתטיקה נוצרית. "אמנות גבוהה" הייתה צריכה להיות מתוחכמת, ופסל נחשב ככזה רק אם הוא חסר צבע. מסביבות המאה ה-15 ואילך פסלים מצוירים היו מקובלים רק כחלק מאביזרי התפילה החוץ כנסייתיים וכאמצעי קישוט דקורטיביים. אוצר המטרופוליטן, לוק סיסון כתב: "פיסול צבעוני נחשב לקל מדי ופופולרי מכדי להיות אמנות טובה, אמנות גבוהה, או אפילו אמנות בכלל."
נראה שעם הפיסול המודרני המצב השתנה והצבע חזר להיות אמצעי לגיטימי בפיסול, בפרט בפיסול המופשט.
Comentarios